לא בתחרות

שלום לכל החברות.
חדש, השבוע אנו מעלות סיפור שקרה לאחת מאיתנו טרי מיום שלישי האחרון...
הכנסתי את ביתי לגן חדש. במשך כמה ימים ישבתי בגן "להסתגלות". באתי עם ביתי בבוקר, תחילה שיחקנו יחד במשחקים השונים, הקראתי לה סיפור ולאט לאט לקחתי צעד אחורה ואפשרתי לה להיות עם ילדים הגן, לבחון את המקום החדש, לאפשר לצוות לגשת אליה וכו'. הגננת שאלה בצה אני עוסקת, ואמרתי לה ומאותו רגע התחיל הסנריום: את מכירה את הדיסק ששמתי הרגע. מצויין אם את אוצה אני אצרוב לך...אצלנו בגן...גם את היית מושיבה אותם ל...וכך...פתאום מצאתי את עצמי בסיטואציה שכלל לא רציתי להיות. ניסיתי לומר לה שאני עכשיו אמא, ולכל אחת יש את דרך העבודה שלה, ורוב הזמן בעיקר ניסיתי להעביר נושא, אך לשווא. השיא היה שהיא אמרה לביתי: בואי נשיר את ...אם אמא שלך גננת את אמורה להכיר. לא היא לא חייבת להכיר. היא יכולה להכיר 1000 שירים אחרים. מה שאני רוצה לומר שמאוד לא היתה נעימה לי הסיטואציה. לא רוצה שיסתכלו עליה בעיניים בוחנות, לא רוצה שכשאני מגיעה לגן ידברו איתי כגננת. רוצה שיפנו אלי כאמא. רוצה להיות מסוגלת לשאול שאלות, שאם אני הייתי צריכה להתמודד איתן בגן הייתי יודעת אבל בתור אמא זה אחרת. שונה. רוצה להרגיש בנוח ולא להסס לשאול. מותר לי להיות אמא מציקה קצת. גם לי לא כל שאלה באה בזמן אבל אני עונה, לא רוצה לעשות לגננת את החשבונות הללו...
בכל אופן אני רוצה להאמין שזה רק ההתחלה ושאולי זו הדרך שלה להתחבר איתי, כי חשוב לציין שהיא מקסימה אמיתית, הרי בחרתי בה לחנך את ילדתי...ואני מאוד סומכת עליה. זה מה שאני רוצה שהיא תבין. שמבחינתי - היא בעלת הידע. היא עם ביתי, בשטחה והיא תחליט, ואני - אשתף פעולה כי מטרתנו משותפת.