זאת זכותי

שלום לכולם..חופש בפתח ועימו מגיעות שלל של הזמנות לפעילויות בגן...
אפיית מצות, יציאה מעבדות לחירות, יום פתוח ועוד כהנה וכהנה רעיונות...

הפעם ברצוננו לשתף בחוויה שאחת מן הדרדסיות חוותה לאחרונה בפעילות מסוג זה. היא הגיעה עם ביתה למאורע, נרגשת, אוחזות יד ביד פוסעות לעבר הגן, מברכות לשלום ומחכות לתחילת הפעילות. הילדה ושאר חבריה החלו בשיר וריקוד ואחר כך נתקשו לצאת לחצר הגן לאפיית מצות. היה מקסים. באמת פעילות חמודה מאוד. במהלך הפעילות נוצר כיחוך בינה לבין ביתה הילדה רצתה לעשות דבר אחד אשר אינו עומד עם רצונות אמה בקנה אחד. החל להיווצר דו - שיח בינה לביתה (למי מאיתנו אין זאת עם ילדינו) כאשר היא מתחילה להבחין שהורים מתחילים להטות אוזנם ולהקשיב. אנו תמיד מרגישות את עיני הזכוכית כאשר אנו נמצאות בחברת הורים וילדים, שכן כולם רוצים לראות כיצד "הגננת" מתמודדת עם ביתה, וכך הרגישה הפעם. היא ויתרה לביתה. לא רצתה לעשותמהומה, לא רצתה לגרום לילדתה לבכות בפעילות שלה, בגנה, מול חבריה. החליטה להניח לזה כרגע, ובבית חשבה בליבה תברר עם ביתה את הדבר. לאחר הסיטואציה ניגש הורה אחד ואמר: זה הגבול שאת מציבה גם בגן?! אם את מפרה זאת אז לנו בטוח זה אפשרי...שייג לחוכמה שתיקה הינו פתגם המנחה אותנו רבות, והיה רצוי עם עוד אנשים היו מכירים אותו ונוהגים על פיו.

מתוך תיאור סיטואציה זו ברצוננו להעלות סוגיה אשר אנו מאמינות כי גם אתן מתמודדות עימה. ההרגשה שעלינו להיות גננות לילדינו פוקדת אותנו בכל סיטואציה בה ישנו מפגש רב עם הורים. זאת זכותינו לגדל את ילדינו כראות עיננו. מסגרת גן שונה ממסגרת ביתית. אין ספק שגם בבית יש להקפיד על גבולות, אך למה ילדינו צריכה לשלם את המחיר על מודעות זאת שלנו?! את החינוך נעשה בבית. זה תמיד מרתיע אותנו. גם כאשר מגיע תינוק חדש משפחה מצופה מאיתנו כי נדקלם, משיר ונקפוץ לכבודו. מצופה כי הכי יאהב אותנו שכן אם יש לנו כזו גישה לילדים הילד צריך להתחבר אלינו הכי בעולם. מותר לנו בבית לא לשיר. זה בסדר אם לא כולם יתחברו אלינו. ההרגשה הזאת לא נעימה ואך לעיתים גורמת לרתיעה או לשלוח את הבעל...

הדרדסיות

אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה

שלום, בימים אלו מתבצע רישום לגנים לשנה הבאה. אנו טרודות אחר מציאת "הגן המושלם" עבור ילדינו, אם קיים כזה, לנוכח תחושתינו שאף גן לא יהיה מספיק טוב לילדינו, אלא אם היה בגן בו אנו מגננות. תחושה זו, על אף כמה שהיא נשמעת מתנשאת, אנו מאמינות כי כל גננת חשה זו בסתר ליבה. אין ספק שלהיות גננת לילדיך אינו הדבר הנכון, האידיאלי, אך זו משאלת לב לדעת שהילד שלך נמצא בידיים לא פחות טובות משלך ומכאן הגענו לדילמה היכן לרשום את ילדינו.

לאחר חיפוש האוצר, נמצאה תיבה שאנו מאמינות כי טומנת בחובה שלל אוצרות, מלאי רגש, חום, אהבה, הפתעות, מטבעות שוקולד אשר היינו רוצים שילדינו יטעמו וייחשפו כל פעם לשקית אחרת הנמצאת בתיבה זו. אין מתנות בחינם!!
התיבה נמצאה בקרבת מקום למקום עבודתנו. קרי, משפחות הילדים אשר יכללו בגן הנבחר, משתייכות (חלקן כמובן כרגע, וחלקן בעתיד) לגן בו אנו עובדות (חשוב לציין כי אנו עובדות באותו גן, בשתי קבוצות נפרדות). הדילמה אשר עולה מתוך עניין זה היא האם לרשום אותם לגן זה או לוותר על התיבה, ולחפש במקום מרוחק יותר, גם אם יהיה פחות טוב, וכל זאת על מנת להימנע משפיטת ילדינו בעקבות שפיטת עבודתנו כגננות. אנו חוששות כי ילדינו יצטרכו לחוות התמודדויות חברתיות בעקבות עבודת אימן. לדוגמה, אם ארעה סיטואציה בה עמדנו בפני חילוקי דעות אל מול הורה בגננו, ייתכן והעניין ישפיע על חברות הילדים שלנו בגן בו הם נמצאים. כלומר, עם ילדינו יהיו חברים בגן, לא יהיה עידוד מצד ההורים להפגיש ביניהם אחה"צ ובכך לעבודתנו ישנה השפעה על תהליכי חברות של ילדינו. לא רק זאת, כי באירועים חברתיים שמתקיימים בגן, עלולים להיווצר מצבים לא נעימים ומתחים אשר אין להם מקום בחיינו הפרטיים.
אין ספק כי ישנם הורים אשר ידעו לעשות ההפרדה, ועל אחת כמה וכמה עלינו לדעת לעשות זאת גם כן.
נראה כי הילד שלנו משלפ את המחיר בכל מקרה. השאלה האם יהיה בגן פחות טוב, לדעתנו, אך יהיה כלוח חלק או לחילופין יהיה בגן אשר אנו מאמינות כי טוב יותר, אך עלול להיקלע לסיטואציות שאינן קשורות לאישיותו אלא להוריו.

נשמח לדעתכן....מה אתן הייתן בוחרות לעשות? האם חיפוש מקופם עבודה חדש ישיג את התוצאה הרצויה?
הדרדסיות

מה עם ילדי

שלום לכולם.
איזה גננת לא התחבטה בשאלה, או כאבה את הסיטואציה כי ביום הראשון שילדה עולה לכתה א' היא - לא תהיה שם.
איזה גננת, ליבה לא התכווץ כאשר כל האימהות הלכו בשמחה עם ילדם לחגיגת פורים מחופשים והיא - הלכה לילדי הגן.
איזה גננת שמה את ילדה בגן בלב שלם, מבלי להרהר על כל הסיטואציות שמתרחשות בגן שלדה נמצא כי היא - יודעת מה קורה באמת.

כל השאלות הללו, ועוד רבות מעסיקות אותנו הדרדסיות, ובעיקר צובטות לנו את הלב. אנו לפעמים מרגישות אשמות על כך שבימים החשובים לילדנו - אנו לא נמצאות עימן. אז נכון שבשאר ימות השנה, כאשר ילדים רבים פוגשים את הוריהם אחר הצהריים, ילדינו מקבלים ארוחה חמה מאיתנו, יש לנו זמן רב יותר למשחק, לדבר, לצחוק...אך ברגעי הגאווה אנו נמצאות במחויבויות אחרות.

הבלוג שלנו יעסוק וישתף בסיטואציות בהם אנו מרגישות את המפגש הכואב בין היותנו אימא להיותנו גננות. נפגיש אתכם עם רגשותינו על אותם מפגשים, התחבטויות, רגשות האשם ועוד.

אנו בטוחות כי נושאים מסויימים יהיו משותפים לכולנו, ומקוות כי בלוג זה ייתן תמיכה, עידוד ואולי אף פתרונות להתמודדות עם סיטואציות מסויימות. אנו בטוחות כי הגננות הוותיקות יותר יוכלו להעשיר אותנו מניסיונן כיצד הן התמודדו בסיטואציות אלו.

בציפייה להפרייה איכותית
הדרדסיות