"עמוק עמוק בתוך הגוף שוכנת לה הנפש.
איש עוד לא ראה אותה,
אבל כולם יודעים שהיא קיימת.
ולא סתם יודעים שהיא קיימת,
יודעים גם מה יש בתוכה..." (מתוך: ציפור הנפש/מיכל סנונית)
בנות יקרות.
לאחר תקופה בה העלנו בפניכם את הקונפליקטים שמעסיקים אותנו בין היותנו אימהות לגננות, אנו סבורות כי הנפש שלנו יודעת את התשוב. יתכן כי התשובה אינה חד משמעית, לעיתים אנו יותר גננות, לעיתים יותר אימהות, אנו אחראיות על האיזון ובכוחנו להפר אותו כשנמצא לנכון.
החשוב הוא - הקבלה. לקבל את עצמנו כפי שאנו, לאהוב את שאנו עושות, לדעת לחזק את עצמנו כשצריך ולזכור - אנו מחליטות על הדרך, ואחרים יצטרכו לקבל זאת.
אנו חשות כי במהלך כתיבת הבלוג חיפשנו פתרונות לקשיים, אולי אף חיפשנו חיזוקים לפעולותינו (צרת רבים חצי נחמה?!)
והיום, אנו מגיעות לתובנה כי הגננות הינה מי שאנחנו. כמעט כמו האימהות. פעולותינו הופכים אותנו למי שאנו רואים במראה. עבודתנו , כיוון שבאה מהלב והנפש תופסת מקום מרכזי בחיינו, אנו נשאבות ואוהבות בכל הכוח וכפי שציפור הנפש אמרה: "...כי הנפש נכנסת לתוכנו ברגע בו אנו נולדים
ואינה עוזבת אותנו -
אף לא פעם אחת -
כל עד אנו חיים.
בדומה לאוויר, אותו נושם האדם
מרגע הולדתו
ועד לרגע מותו..." (מתוך: ציפור הנפש/מיכל סנונית)
את האוויר הזה אנו נושמות מידי יום, אל הקונפליקט הזה אנו מתעוררות כל בוקר..
אך עם יד על הלב
הגן והבית באמת האויר שאנו נושמות 24/7
אנו שמחות שיש לנו כאלה אהבות גדולות בחיים
שממלאות אותנו
מרגשות
מצחיקות
גורמות לו להזיל דמעה
מכעיסות
ממלאות חמלה וסובלות
מחבקות
ואנו - בכוחו להחליט על המינון.
מי ייתן ונדע רק ימים מאושרים,
הדרדסיות
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
דרדסיות מתוקות
השבמחקמאד מרג לקרוא את החיבור בין ציפור הנפש ואהבתנו למקצוע שבחנו בו... כן כן.. יש לנו את זה ואחזק אתכן שזה לא עובר וגם אחרי 25 שנות עבודה, אנחנו נושמות וחושבות את הגן רגע אחר רגע ותמיד הילדים ברקע מחשבתינו, אי אפשר לעשות את הניתוק מהעבודה הברוכה ורווית הנחת והאושר... כן, אנחנו אוהבות למרות כל הקשיים שהם מהווים את האתגר להמשיך הלאה לחייך ולחבק... והרבה פעמים זה על חשבון החיים הפרטיים... אבל המשפחה למדה לחיות עם זה
השלישיה
לפני ארוחת ערב ... קיבלתי מייל שכל כך מתאים לכולנו האמהות ואל תשכחו אחרי שתקראו תוסיפו את האמא שגם לומדת...מצרפת את אמא דובה...
השבמחקשלושת הדובים דובון קטון ניגש לשולחן, מתיישב בכיסאו הזעיר, נועץ מבט בקערה שלפניו, והנה היא ריקה.
"מי אכל את הדייסה שלי ?!" הוא חורק.
אבא דוב מגיע לשולחן, מתיישב בכיסא הגדול, מסתכל בקערה הגדולה לפניו, והנה היא ריקה.
"מי אכל את הדייסה שלי ?!" הוא שואג.
מציצה אמא דובה מהמטבח וצווחת:
"נמאסתם עלי כבר, בחיי, כמה פעמים צריך לחזור על כל הסיפור הזה?!
אמא דובה קמה ראשונה מהמיטה, אמא דובה העירה את כולם,
אמא דובה הכינה את הקפה, אמא דובה סידרה את הכלים במדיח,
אמא דובה הורידה כביסה, אמא דובה שמה אוכל בקערה של החתול,
אמא דובה סידרה את הבית ויצאה החוצה לקור, להביא את העיתון,
אמא דובה ערכה את השולחן, אמא דובה הוציאה החוצה את הכלב הארור, אמא דובה! השליכה את האשפה, ועכשיו, כשסוף סוף ! הואלתם לגרור לכאן את התחת שלכם ולזכות את אמא דובה בנוכחותכם, אז תקשיבו טוב, כי אני אגיד את זה רק עוד פעם אחת:
עוד ל א ה ס פ ק ת י להכין את הדייסה ה........שלכם!".
Walla! Mail - Get your free
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקבנות...
השבמחקגרסה משעשעת מאוד של שלושת הדובים אך ונראה כי תסכימו עמנו נכונה מאוד. אמא דובה אכן עושה דברים רבים, היא מכבסת, תולה, מבשלת ומנקה. ובמקרה שלנו גם גננת, היא צריכה לגנן על ילדיה הפרטיים ובעלה גם!! אז נראה כי למרות כל התפקידים הרבים שיש לאמא דובה, ההורים בגן לא מבינים שהיא גם אמא!!! ובאשר לבית, להכול אפשר להתרגל אך לפעמים צריך להסתכל טוב טוב איזה מחיר זה גובה מאיתנו למרות כל הסיפוק והאהבה.
מאיתנו הדרדסיות
מאוד מרגש לקרוא את המילים הללו בהיותי עדיין בתחילת הדרך. הייתי אומרת גם לבחור או להחליט להתאזן.האיזון הרגשי תורם המון לשלוות הנפש ומההו בשבילי מילת מפתח. יש דברים שאינם גזרה מהשמיים וניתן לבחור אך יש המון עבודה לעשות כדי לחנך ולהתחנך ולהגיע לאיזון. מאוד מעודד ללקרוא תובנות אלו בעת בניית הגדרות אישיות ומקצועיות
השבמחקמשלין
דרדסיות יקרות
השבמחקמאוד מזדהה עם מה שכתבתן, אכן הבית והגן(בסדר הזה) הם שתי אהבות גדולות ומשמעותיות שלנו, כל אחת מהן ממלאה אותנו בעניין, אתגר, יצירה ועוד ועוד . אבל כפי שטענו בבלוג שלנו - "גיבורות על" השילוב שבין שתי האהבות הוא לעיתים הבעייתי והדבר שמפר את האיזון שאתן וגם אנו מדברות עליו בפוסטים. שלא לדבר כמו בסיפור הדובי
המשך התגובה הקודמת... וכמו בסיפור הדובים המצחיק אמא דובה עדיין לא סטודנטית לתואר שני ובכל זאת איבדה את האיזון מזמן...
השבמחקכך שנחזור לפתגם שאומר - מה שלא הורג אותנו, מחשל אותנו.
בהערכה רבה - אפרת