הכי חשוב - זה להאזין היטב לציפור

"עמוק עמוק בתוך הגוף שוכנת לה הנפש.
איש עוד לא ראה אותה,
אבל כולם יודעים שהיא קיימת.
ולא סתם יודעים שהיא קיימת,
יודעים גם מה יש בתוכה..." (מתוך: ציפור הנפש/מיכל סנונית)

בנות יקרות.
לאחר תקופה בה העלנו בפניכם את הקונפליקטים שמעסיקים אותנו בין היותנו אימהות לגננות, אנו סבורות כי הנפש שלנו יודעת את התשוב. יתכן כי התשובה אינה חד משמעית, לעיתים אנו יותר גננות, לעיתים יותר אימהות, אנו אחראיות על האיזון ובכוחנו להפר אותו כשנמצא לנכון.
החשוב הוא - הקבלה. לקבל את עצמנו כפי שאנו, לאהוב את שאנו עושות, לדעת לחזק את עצמנו כשצריך ולזכור - אנו מחליטות על הדרך, ואחרים יצטרכו לקבל זאת.
אנו חשות כי במהלך כתיבת הבלוג חיפשנו פתרונות לקשיים, אולי אף חיפשנו חיזוקים לפעולותינו (צרת רבים חצי נחמה?!)
והיום, אנו מגיעות לתובנה כי הגננות הינה מי שאנחנו. כמעט כמו האימהות. פעולותינו הופכים אותנו למי שאנו רואים במראה. עבודתנו , כיוון שבאה מהלב והנפש תופסת מקום מרכזי בחיינו, אנו נשאבות ואוהבות בכל הכוח וכפי שציפור הנפש אמרה: "...כי הנפש נכנסת לתוכנו ברגע בו אנו נולדים
ואינה עוזבת אותנו -
אף לא פעם אחת -
כל עד אנו חיים.
בדומה לאוויר, אותו נושם האדם
מרגע הולדתו
ועד לרגע מותו..." (מתוך: ציפור הנפש/מיכל סנונית)
את האוויר הזה אנו נושמות מידי יום, אל הקונפליקט הזה אנו מתעוררות כל בוקר..
אך עם יד על הלב
הגן והבית באמת האויר שאנו נושמות 24/7
אנו שמחות שיש לנו כאלה אהבות גדולות בחיים
שממלאות אותנו
מרגשות
מצחיקות
גורמות לו להזיל דמעה
מכעיסות
ממלאות חמלה וסובלות
מחבקות
ואנו - בכוחו להחליט על המינון.

מי ייתן ונדע רק ימים מאושרים,
הדרדסיות

"בן כפר, גם כשנעשה למלך, ממשיך לשאת את סלו על הראש"

קוראים יקרים
"בן כפר, גם כשנעשה למלך, ממשיך לשאת את סלו על הראש" (מתוך תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת מגילה){ רש''י, דף ז', ע"ב } -גם כשאתה הופך להורה ובכך קיבלת את המלכות עדיין תמשיך לשאת את תפקידך..
הפעם נציג בפניכן אירוע אותו אנו בטוחות כי חוויתן בזמן זה או אחר.
לג בעומר קרב ובא, ועימו גם ההכנות. הגננת של בתי לא יכולה להשתתף במדורת לג בעומר (חוקי הגן העירוני) וממנה אותי להיות ראש הצוות,זה נכון שהשנה אני לא עובדת אך אחת הסיבות לכך היא שאני רוצה להיות קצת יותר אמא ופחות הגננת. התפקיד דורש לארגן ולתאם בין האנשים שמעוניינים להפעיל את המדורה, חשוב גם לומר כי הגננת כבר קבעה מי יהיו האנשים, מה יהיו הפעילויות והיכן תתקיים המדורה – פחות עבודה לראש הצוות. נפגשנו פעמיים וקבענו מה כל אחד עושה ואת הזמנים לכך. הפעם החלטתי שגם אני וגם בעלי נלך יחד לבד עם הילדה, ובדיעבד טוב שכך היה. הגענו, התמקמנו, עסקתי בהורים ששכחו מה היה עליהם להביא, גנרטור שלא עבד ועוד. כל הורה שהגיע לפעילות ניגש אלי מה לעשות, היכן להניח את הדברים וכו', ושוב לא מתוך היכרות עימי, שכן לא כל ההורים מכירים את כולם . וכך שוב מצאתי את עצמי מתעסקת בעניינים פורמליים הקשורים לגן (ולא משנה איזה) ופחות נמצאת עם בתי, מזל שבעלי היה כך שיכל היה להתייחס יותר לבתנו. התסכול העצום שחשתי לא הרפה, אך הפעם בשונה מפעמים אחרות מצאתי את עצמי פשוט אומרת: כל ילד נמצא עם ההורה שלו, הדברים מאורגנים וזהו עכשיו אני יכולה להתפנות לדבר החשוב לי באמת ...המראה החזקה ביותר שקיבלתי הייתה כשאחד ההורים (שהיה בעבר שגני) ניגש אלי ואמר לי כי זה לא משנה מה אני אגיד אני תמיד הגננת. מכאן הדילמה: אנחנו בני אדם, המקצוע שלנו בד"כ מעיד על אופיינו אך מה לעשות כשאנו לא מצליחים "להשתלט עליו" בשביל ילדנו? האם הגננות טבוע בנו חזק כל כך?? האירוע הסתיים בהצלחה רבה, ובריקוד הסיום הייתי עם בתי. אבל חוסר הרוגע והאחריות ליוו אותי לאורך כל הפעילות. המסקנה הבלתי רצויה הינה כי לא משנה היכן ומתי את תמיד הגננת!! ייתכן והיה מתבקש כי אוכל להתמקד רק בבתי, או לחילופין להודיע לגננת כי אני לא יכולה לקבל על עצמי תפקיד זה. מנגד, בתי מאוד התרגשה שאנחנו אחראיות לפעילות ולא רציתי לקחת זאת ממנה. על כן בנות יקרות, לאלו שיוצאות לשנת שבתון, לאלו שעובדות, ולאלו שלא: מתי זה יפסק? אולי זה פשוט "בדם"? ולא מכעס אלא מתחושת תסכול, הקרב האין סופי בין אמא לגננת , המאבק המתרחש ממש בתוך הלב....
מאיתנו הדרדסיות

טוק..טוק...מי שם? זה אני כיפה אדומה....

והפעם בחרנו להציג בפניכן חברות יקרות את הכתיבה האישית/ציבורית כפי שתוארה ע"י הורוויץ במאמרו והוא לבדו לומד כאן .מנקודת מבטה של אם לנערה מתבגרת.
"אמא עוד רגע..", "אבל רק עכשיו התיישבתי.." "אל תציצי.." , "למה את לא מכבדת את הפרטיות שלי.." משפטים אלו ועוד דומיהם נאמרו מפיה של נערה צעירה. הרי ברור לכל מי ששוחח עם הנערה כי אמה רוצה בטובתה וכי הייתה מעוניינת לדעת מעט על חייה, מה היא עושה, עם מי מדברת. חרדותיה של האם , מה היא עושה שם כל היום מול המחשב? כשהלכתי לעבודה היא הייתה שם ועכשיו כשאני חוזרת היא עדיין שם? עם מי היא מתכתבת? אולי אני אציץ רק פעם אחת? כל אלו לא חדלים מלהעסיק את מחשבותיה. ואכן הנערה מבלה שעות רבות מול המחשב בכתיבת הגיגים, סיפורים, חוויות, חשיפת פרטים אישיים בנוגע למהלך יומה ואירועי אותו היום . כמובן כי דברים אלו ישירות מועלים ל"מסך הגדול" וכל החפץ בכך יכול לעיין בהם ואף להגיב. הפחד כי תתכתב עם אדם שאינו רוצה בטובתה או אף מעוניין להרע לה אינו מרפה,עוד אודות סכנות האינטרנט. ולמרות זאת עניין נוסף עולה מסיטואציה שכזו והוא כי מדוע מבזבזת הנערה שעות רבות כל כך מול המחשב במקום לצאת החוצה ולפגוש חברות ולספר להן הכול פנים אל פנים, הרי כשאנו היינו נערות הייתה זו חוויה בלתי רגילה לבלות מחוץ לבית והנה במקרה זה מעדיפה הנערה להישאר בבית ולהשתמש במחשב ככלי תקשורתי חברתי. פועל יוצא של כך גורם לנערות הצעירות להיפגש פחות ופחות משום שמרבית התקשורת שלהן יכולה להתקיים דרך המחשב, כך גם היכרות עם אנשים חדשים. רבות מכן בוודאי זוכרות חוויות רבות מתקופת הנעורים אותם חוויות שאתן יכולות לספר לילדים שלכן ואף לנכדים, ייתכן שחלקן לא היו חוויות טובות אך מתוך כל אלו ניתן גם ללמוד.

שאלות רבות עולות מתוך כך: לאן נעלמה חווית ההיכרות? חווית הבילויים המשותפים עם חברות? מה תוכל לספר נערה צעירה זו לילדה שיגדלו, איזה נסיון חיים תוכל להעביר להם? אך בהקשר לגיל הרך עולה שאלה חשובה עוד יותר: הנערה שתוארה נחשפה לאינטרנט בגיל הבגרות, ילדנו כיום נחשפים מוקדם יותר ומהר מאוד לאפשרויות התקשורת באינטרנט, והם יודעים גם לתפעלו אפילו יותר טוב מן המבוגר. מה יקרה כשיגיעו לגילה של הנערה? האם נוכל לומר כי התלות תהיה גדולה יותר במחשב? האם הילדים ידעו כיצד לתקשר עם האחר שלא באמצעות התכתבות? ברור כי ככל שעוברות השנים הטכנולוגיה מתפתחת ונולדים דברים חדשים, אך היכן נמתח את הגבול? מתי נזעק חמס???

מאיתנו הדרדסיות

ותודה למחשב. חתומים - ילדי!

שלום לכולם,

בשעות שנותרות לנו להיות על ילדינו בבית, כיוון שלרוב הם חוזרים מן הגן בארבע אחה"צ, האיסוף של הילדים מהגנים הלוקח זמן, מותיר זמן מועט לבלות במחיצתם טרם מתחיל מירוץ ארוחת הערב, מקלחות, סיפור, שינה...הזמן הזה יקר לנו מפז עם ילדינו שאין אנו רוצות לגרור אותם איתנו אל חנויות לרכישת ציוד לגן (מה גם שמתחילים שלב הבקשות והרצונות שלהם ואנו יוצאות עם נזק כללי שמשרד החינוך לא מחזיר לנו על כך...), צביעה/גזירה והדבקה של אמצעי המחשה (למרות שזה עיסוק - אבל אינם צריכים לסבול...), ויש להוסיף שמגיע להם כי בזמן שאנו מבלים בגן השעשועים או במשחקיה אחרת, אמא שלהם שהיא גם גננת לא תדבר עם הורה מעבר לקו ותסביר למה חשוב שילדו יגע בזמן לגן ומה הוא מפספס..אלא שממש השעות הללו ינוצלו לזמן איכות בלי גן!!!!

האינטרנט, אשר מהווה כלי תקשורת מצויין מאפשר לנו קודם כל להיות אמא ואח"כ גננת...בעידן בו ניתן להזמין הכל דרך האינטרנט, ניתן לערוך רשימת ציוד ורק לבוא לקחת מבלי לגרור זמן מיותר..בערב, כשכל בני הבית ישנים ניתן בשקט לשבת אל מול המחשב ולענות למיילים מן ההורים. מאז שפתחנו אתר לגן החיים יותר פשוטים..רמת זמינותנו עולה, אנו מתיישבות למחשב ועונות לכל השאלות, בעיות, רצונות, מעבירות מידע בערוץ זה והעניין חוסך לנו זמן רב. לא רק זאת שדרך ערוץ תקשורת זה ישנם פורומים לגננות אשר יחד ניתן להעשיר אחת את השניה ברעיונות, להדפיס ציורים שכבר מישהי אחרת חיפשה ובכך נחסך מאיתנו זמן כה רב. זאת ועוד כי מידע אודות תכנים נמצאים במקור הידע הענק זה, ובשונה מבעבר בו הגננת היתה צריכה לנסוע למרפ"ד - המרפ"ד מגיע אליה הביתה באמצעות המחשב.

רוצות לומר כי המחשב ככלי תקשורת לנו תורם ושמיש רבות ובעיקר מאפשר לנו להיות אימהות זמינות ומכן טובות יותר.

בשונה מכך, המחשב ככלי תקשורת לילדים בהתבסס על המאמר למידה בסביבת אינטרנט בגן הילדים (ניר - גל ע, ונור, ט', 2001) http://moodle.levinsky.ac.il/mod/resource/view.php?id=13245 מונע פעילות גומלין בין הילדים, אינו מהווה משמעות עבור הילדים כערוץ תקשורת מרחוק ואף אינם מתייחסים לאפשרות זו ליצור קשרים עם עמיתים, ילדים. הילדים אינם מבינים את היכולת לתקשר דרך המחשב, ואולי טוב שכך שכן בשונה מאיתנו, היכולת החברתית שעוד לא התפתחה די עלולה להיפגע ולפגוע ישירות בכישורי התפתחות חברתיים של הילד. המשחקים, המגע, נתפסים אצלם כדבר מוחשי ומכן כי אינם משתמשים ביכולת ליצור חברויות עם ילדים ממגוון מקומות בעולם, להיחשף לתרבויות שונות כבר בגיל צעיר וכו'. לדעתנו באופן אישי, אנו שמחות על כך, על אף היתרון הגדול עבורנו בהקשר זה אולי טוב שהמשחקים והחברים ישארו מוחשים וויזואלים, ברי שיח מיידי...
הדרדסיות: ענת ומירב

לא בתחרות

שלום לכל החברות.
חדש, השבוע אנו מעלות סיפור שקרה לאחת מאיתנו טרי מיום שלישי האחרון...
הכנסתי את ביתי לגן חדש. במשך כמה ימים ישבתי בגן "להסתגלות". באתי עם ביתי בבוקר, תחילה שיחקנו יחד במשחקים השונים, הקראתי לה סיפור ולאט לאט לקחתי צעד אחורה ואפשרתי לה להיות עם ילדים הגן, לבחון את המקום החדש, לאפשר לצוות לגשת אליה וכו'. הגננת שאלה בצה אני עוסקת, ואמרתי לה ומאותו רגע התחיל הסנריום: את מכירה את הדיסק ששמתי הרגע. מצויין אם את אוצה אני אצרוב לך...אצלנו בגן...גם את היית מושיבה אותם ל...וכך...פתאום מצאתי את עצמי בסיטואציה שכלל לא רציתי להיות. ניסיתי לומר לה שאני עכשיו אמא, ולכל אחת יש את דרך העבודה שלה, ורוב הזמן בעיקר ניסיתי להעביר נושא, אך לשווא. השיא היה שהיא אמרה לביתי: בואי נשיר את ...אם אמא שלך גננת את אמורה להכיר. לא היא לא חייבת להכיר. היא יכולה להכיר 1000 שירים אחרים. מה שאני רוצה לומר שמאוד לא היתה נעימה לי הסיטואציה. לא רוצה שיסתכלו עליה בעיניים בוחנות, לא רוצה שכשאני מגיעה לגן ידברו איתי כגננת. רוצה שיפנו אלי כאמא. רוצה להיות מסוגלת לשאול שאלות, שאם אני הייתי צריכה להתמודד איתן בגן הייתי יודעת אבל בתור אמא זה אחרת. שונה. רוצה להרגיש בנוח ולא להסס לשאול. מותר לי להיות אמא מציקה קצת. גם לי לא כל שאלה באה בזמן אבל אני עונה, לא רוצה לעשות לגננת את החשבונות הללו...
בכל אופן אני רוצה להאמין שזה רק ההתחלה ושאולי זו הדרך שלה להתחבר איתי, כי חשוב לציין שהיא מקסימה אמיתית, הרי בחרתי בה לחנך את ילדתי...ואני מאוד סומכת עליה. זה מה שאני רוצה שהיא תבין. שמבחינתי - היא בעלת הידע. היא עם ביתי, בשטחה והיא תחליט, ואני - אשתף פעולה כי מטרתנו משותפת.

זאת זכותי

שלום לכולם..חופש בפתח ועימו מגיעות שלל של הזמנות לפעילויות בגן...
אפיית מצות, יציאה מעבדות לחירות, יום פתוח ועוד כהנה וכהנה רעיונות...

הפעם ברצוננו לשתף בחוויה שאחת מן הדרדסיות חוותה לאחרונה בפעילות מסוג זה. היא הגיעה עם ביתה למאורע, נרגשת, אוחזות יד ביד פוסעות לעבר הגן, מברכות לשלום ומחכות לתחילת הפעילות. הילדה ושאר חבריה החלו בשיר וריקוד ואחר כך נתקשו לצאת לחצר הגן לאפיית מצות. היה מקסים. באמת פעילות חמודה מאוד. במהלך הפעילות נוצר כיחוך בינה לבין ביתה הילדה רצתה לעשות דבר אחד אשר אינו עומד עם רצונות אמה בקנה אחד. החל להיווצר דו - שיח בינה לביתה (למי מאיתנו אין זאת עם ילדינו) כאשר היא מתחילה להבחין שהורים מתחילים להטות אוזנם ולהקשיב. אנו תמיד מרגישות את עיני הזכוכית כאשר אנו נמצאות בחברת הורים וילדים, שכן כולם רוצים לראות כיצד "הגננת" מתמודדת עם ביתה, וכך הרגישה הפעם. היא ויתרה לביתה. לא רצתה לעשותמהומה, לא רצתה לגרום לילדתה לבכות בפעילות שלה, בגנה, מול חבריה. החליטה להניח לזה כרגע, ובבית חשבה בליבה תברר עם ביתה את הדבר. לאחר הסיטואציה ניגש הורה אחד ואמר: זה הגבול שאת מציבה גם בגן?! אם את מפרה זאת אז לנו בטוח זה אפשרי...שייג לחוכמה שתיקה הינו פתגם המנחה אותנו רבות, והיה רצוי עם עוד אנשים היו מכירים אותו ונוהגים על פיו.

מתוך תיאור סיטואציה זו ברצוננו להעלות סוגיה אשר אנו מאמינות כי גם אתן מתמודדות עימה. ההרגשה שעלינו להיות גננות לילדינו פוקדת אותנו בכל סיטואציה בה ישנו מפגש רב עם הורים. זאת זכותינו לגדל את ילדינו כראות עיננו. מסגרת גן שונה ממסגרת ביתית. אין ספק שגם בבית יש להקפיד על גבולות, אך למה ילדינו צריכה לשלם את המחיר על מודעות זאת שלנו?! את החינוך נעשה בבית. זה תמיד מרתיע אותנו. גם כאשר מגיע תינוק חדש משפחה מצופה מאיתנו כי נדקלם, משיר ונקפוץ לכבודו. מצופה כי הכי יאהב אותנו שכן אם יש לנו כזו גישה לילדים הילד צריך להתחבר אלינו הכי בעולם. מותר לנו בבית לא לשיר. זה בסדר אם לא כולם יתחברו אלינו. ההרגשה הזאת לא נעימה ואך לעיתים גורמת לרתיעה או לשלוח את הבעל...

הדרדסיות

אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה

שלום, בימים אלו מתבצע רישום לגנים לשנה הבאה. אנו טרודות אחר מציאת "הגן המושלם" עבור ילדינו, אם קיים כזה, לנוכח תחושתינו שאף גן לא יהיה מספיק טוב לילדינו, אלא אם היה בגן בו אנו מגננות. תחושה זו, על אף כמה שהיא נשמעת מתנשאת, אנו מאמינות כי כל גננת חשה זו בסתר ליבה. אין ספק שלהיות גננת לילדיך אינו הדבר הנכון, האידיאלי, אך זו משאלת לב לדעת שהילד שלך נמצא בידיים לא פחות טובות משלך ומכאן הגענו לדילמה היכן לרשום את ילדינו.

לאחר חיפוש האוצר, נמצאה תיבה שאנו מאמינות כי טומנת בחובה שלל אוצרות, מלאי רגש, חום, אהבה, הפתעות, מטבעות שוקולד אשר היינו רוצים שילדינו יטעמו וייחשפו כל פעם לשקית אחרת הנמצאת בתיבה זו. אין מתנות בחינם!!
התיבה נמצאה בקרבת מקום למקום עבודתנו. קרי, משפחות הילדים אשר יכללו בגן הנבחר, משתייכות (חלקן כמובן כרגע, וחלקן בעתיד) לגן בו אנו עובדות (חשוב לציין כי אנו עובדות באותו גן, בשתי קבוצות נפרדות). הדילמה אשר עולה מתוך עניין זה היא האם לרשום אותם לגן זה או לוותר על התיבה, ולחפש במקום מרוחק יותר, גם אם יהיה פחות טוב, וכל זאת על מנת להימנע משפיטת ילדינו בעקבות שפיטת עבודתנו כגננות. אנו חוששות כי ילדינו יצטרכו לחוות התמודדויות חברתיות בעקבות עבודת אימן. לדוגמה, אם ארעה סיטואציה בה עמדנו בפני חילוקי דעות אל מול הורה בגננו, ייתכן והעניין ישפיע על חברות הילדים שלנו בגן בו הם נמצאים. כלומר, עם ילדינו יהיו חברים בגן, לא יהיה עידוד מצד ההורים להפגיש ביניהם אחה"צ ובכך לעבודתנו ישנה השפעה על תהליכי חברות של ילדינו. לא רק זאת, כי באירועים חברתיים שמתקיימים בגן, עלולים להיווצר מצבים לא נעימים ומתחים אשר אין להם מקום בחיינו הפרטיים.
אין ספק כי ישנם הורים אשר ידעו לעשות ההפרדה, ועל אחת כמה וכמה עלינו לדעת לעשות זאת גם כן.
נראה כי הילד שלנו משלפ את המחיר בכל מקרה. השאלה האם יהיה בגן פחות טוב, לדעתנו, אך יהיה כלוח חלק או לחילופין יהיה בגן אשר אנו מאמינות כי טוב יותר, אך עלול להיקלע לסיטואציות שאינן קשורות לאישיותו אלא להוריו.

נשמח לדעתכן....מה אתן הייתן בוחרות לעשות? האם חיפוש מקופם עבודה חדש ישיג את התוצאה הרצויה?
הדרדסיות