שלום לכולם..חופש בפתח ועימו מגיעות שלל של הזמנות לפעילויות בגן...
אפיית מצות, יציאה מעבדות לחירות, יום פתוח ועוד כהנה וכהנה רעיונות...
הפעם ברצוננו לשתף בחוויה שאחת מן הדרדסיות חוותה לאחרונה בפעילות מסוג זה. היא הגיעה עם ביתה למאורע, נרגשת, אוחזות יד ביד פוסעות לעבר הגן, מברכות לשלום ומחכות לתחילת הפעילות. הילדה ושאר חבריה החלו בשיר וריקוד ואחר כך נתקשו לצאת לחצר הגן לאפיית מצות. היה מקסים. באמת פעילות חמודה מאוד. במהלך הפעילות נוצר כיחוך בינה לבין ביתה הילדה רצתה לעשות דבר אחד אשר אינו עומד עם רצונות אמה בקנה אחד. החל להיווצר דו - שיח בינה לביתה (למי מאיתנו אין זאת עם ילדינו) כאשר היא מתחילה להבחין שהורים מתחילים להטות אוזנם ולהקשיב. אנו תמיד מרגישות את עיני הזכוכית כאשר אנו נמצאות בחברת הורים וילדים, שכן כולם רוצים לראות כיצד "הגננת" מתמודדת עם ביתה, וכך הרגישה הפעם. היא ויתרה לביתה. לא רצתה לעשותמהומה, לא רצתה לגרום לילדתה לבכות בפעילות שלה, בגנה, מול חבריה. החליטה להניח לזה כרגע, ובבית חשבה בליבה תברר עם ביתה את הדבר. לאחר הסיטואציה ניגש הורה אחד ואמר: זה הגבול שאת מציבה גם בגן?! אם את מפרה זאת אז לנו בטוח זה אפשרי...שייג לחוכמה שתיקה הינו פתגם המנחה אותנו רבות, והיה רצוי עם עוד אנשים היו מכירים אותו ונוהגים על פיו.
מתוך תיאור סיטואציה זו ברצוננו להעלות סוגיה אשר אנו מאמינות כי גם אתן מתמודדות עימה. ההרגשה שעלינו להיות גננות לילדינו פוקדת אותנו בכל סיטואציה בה ישנו מפגש רב עם הורים. זאת זכותינו לגדל את ילדינו כראות עיננו. מסגרת גן שונה ממסגרת ביתית. אין ספק שגם בבית יש להקפיד על גבולות, אך למה ילדינו צריכה לשלם את המחיר על מודעות זאת שלנו?! את החינוך נעשה בבית. זה תמיד מרתיע אותנו. גם כאשר מגיע תינוק חדש משפחה מצופה מאיתנו כי נדקלם, משיר ונקפוץ לכבודו. מצופה כי הכי יאהב אותנו שכן אם יש לנו כזו גישה לילדים הילד צריך להתחבר אלינו הכי בעולם. מותר לנו בבית לא לשיר. זה בסדר אם לא כולם יתחברו אלינו. ההרגשה הזאת לא נעימה ואך לעיתים גורמת לרתיעה או לשלוח את הבעל...
הדרדסיות
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
דרדסיות יקרות מאוד,
השבמחקאתן אכן מעלות כאן סיטואציה מאוד מסויימת של מפגש שלנו עם "קהל" שבוחן אותנו כגנננות ואנחנו גם הורים לילדינו, בתחושה הראשונה מרגיש לי להיות רק אמא ולנהוג כפי שאני אמורה לנהוג כאמא,
יהייה בסדר להיות חשופים לדעות "מה יאמרו",אני מניחה שזה חלק מהמחיר שלנו כגננות, ולא לא רק לשלוח את הבעל אלא לחוות עם הילדים שלנו את החוויות למרות הסיטואציות הכרוכות בכך..............שיהייה המשך חג נפלא, נשיקות מרסל.
ענת ומירב.
השבמחקהמצב שאתן מתארות קיים אצלי כל הזמן. אני גרה בשכונה בה מתגוררות הבנות ואני פוגשת אותן ואת הוריהם כמעט בכל יציאה מהבית.
עכשיו בחופש פסח הרגשתי עוד יותר את הבעיתיות במצב: ערב חג, לאחר נקיונות מרובים החלטתי שמגיע לילדי להתאורר בחוץ. במחשבה ראשונה חשבתי שנלך לגינה שאנו הולכים אליה מעט. במחשבה שניה שינתי את דעתי: הגינה ההיא במרכז השכונה ואני אפגוש בה "על בטוח" לפחות שלוש בנות והורים. לא בא בחשבון, אלו בנות שלא רואות אותי בשגרה ולכן אין סיכוי שאוכל לשבת ברגיעה או להיות צמודה לילידים שלי. לבסוף הלכנו לגינה הרגילה. גם שם פגשנו בנות מהגן, אבל לפחות אלו בנות שרגילות לכך והרעש ממני לא כ"כ גדול.
נראה לי נורא שזה חלק מהשיקולים שלי, אבל לפחות הייתי רגועה ועסוקה בילדי ולא בלפגוש הורים וילדות אחרות.
מזל שיש תחומים שילדיי מרוויחים מהיותי גננת.
נתראה. אילה.
ענת ומירב..... כן מקרים שנתקלנו בהם לרוב ובמיוחד הציפיות של כל החברים והקרובים מאיתנו כבבננות ומשפט החוזר על עצמן:אתם יודעים שהיא.... גננת וישר מצפים לשאו או איזו דרמה מקצועית כלפי הילדים של כל החברים ודוקא אני מוצאת עצמו שנים אומרת.... בגן אני גננת ובחיים הפרטיים אין סיכוי שתראו אותי מפעילה ילדים, מחנכת מדקלמת... משחקת במשחקים מקוריים וכדומה... ובאמת לא זורם לי בשטף קצף כמו שבגן הכל בא כל כך טבעי ואמיתי... ובכל זאת טבעי שהורים יצפו מאיתנו לדוגמא אישית ולא נוכל לענות על הציפיות... אז נזרום כמי שאנחנו... בבטחה ואמונה... שמותר לנו להיות בכובע אחר כהורה....
השבמחקמזדהה.... תמי
נשמח לשמוע
הסיטואציה שאתן מתארות מוכרת בודאי לכל אמא-גננת. משום מה יש צפיה דווקא מגננות שיקחו את המקצוע איתן הביתה, גם לאחר שעות העבודה. אולי זה בגלל שכדי להיות גננת צריך לב גדול וחם ועוד מקבץ תכונות מיוחדות שלא מפסיקות להתקיים בדרך מהגן אל הבית.
השבמחקבכל אופן גם אני חשתי לא פעם, שאני נבחנת בזכוכית מגדלת על ידי הורים אחרים, חברים ואפילו בני משפחה המחכים בעין בוחנת לראות כיצד אגיב ואפעל עם הילד הפרטי שלי. ולא פעם חשתי שהתגובה שלי כאמא הושפעה מבחינה זו, אף שזה לא צריך להיות כך. שהרי לילד הפרטי שלי אני קודם כל אמא ורק אחר כך גננת. יחד עם זאת אני רוצה להתחבר לגישה החיובית שהעלתה אחת המגיבות בבלוג - שלילד שלנו הפרטי יש גם רווח מכך שיש לו אמא גננת.
אני חושבת שצריך תמיד להשאיר את ה"קול" הזה במודעות שלנו שאומר - אני אמא של הילד המקסים שלי ולא גננת ובלי קשר תמיד אפשר לשלוח גם את אבא וללכת לנוח...
אפרת