קוראים יקרים
"בן כפר, גם כשנעשה למלך, ממשיך לשאת את סלו על הראש" (מתוך תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת מגילה){ רש''י, דף ז', ע"ב } -גם כשאתה הופך להורה ובכך קיבלת את המלכות עדיין תמשיך לשאת את תפקידך..
הפעם נציג בפניכן אירוע אותו אנו בטוחות כי חוויתן בזמן זה או אחר.
לג בעומר קרב ובא, ועימו גם ההכנות. הגננת של בתי לא יכולה להשתתף במדורת לג בעומר (חוקי הגן העירוני) וממנה אותי להיות ראש הצוות,זה נכון שהשנה אני לא עובדת אך אחת הסיבות לכך היא שאני רוצה להיות קצת יותר אמא ופחות הגננת. התפקיד דורש לארגן ולתאם בין האנשים שמעוניינים להפעיל את המדורה, חשוב גם לומר כי הגננת כבר קבעה מי יהיו האנשים, מה יהיו הפעילויות והיכן תתקיים המדורה – פחות עבודה לראש הצוות. נפגשנו פעמיים וקבענו מה כל אחד עושה ואת הזמנים לכך. הפעם החלטתי שגם אני וגם בעלי נלך יחד לבד עם הילדה, ובדיעבד טוב שכך היה. הגענו, התמקמנו, עסקתי בהורים ששכחו מה היה עליהם להביא, גנרטור שלא עבד ועוד. כל הורה שהגיע לפעילות ניגש אלי מה לעשות, היכן להניח את הדברים וכו', ושוב לא מתוך היכרות עימי, שכן לא כל ההורים מכירים את כולם . וכך שוב מצאתי את עצמי מתעסקת בעניינים פורמליים הקשורים לגן (ולא משנה איזה) ופחות נמצאת עם בתי, מזל שבעלי היה כך שיכל היה להתייחס יותר לבתנו. התסכול העצום שחשתי לא הרפה, אך הפעם בשונה מפעמים אחרות מצאתי את עצמי פשוט אומרת: כל ילד נמצא עם ההורה שלו, הדברים מאורגנים וזהו עכשיו אני יכולה להתפנות לדבר החשוב לי באמת ...המראה החזקה ביותר שקיבלתי הייתה כשאחד ההורים (שהיה בעבר שגני) ניגש אלי ואמר לי כי זה לא משנה מה אני אגיד אני תמיד הגננת. מכאן הדילמה: אנחנו בני אדם, המקצוע שלנו בד"כ מעיד על אופיינו אך מה לעשות כשאנו לא מצליחים "להשתלט עליו" בשביל ילדנו? האם הגננות טבוע בנו חזק כל כך?? האירוע הסתיים בהצלחה רבה, ובריקוד הסיום הייתי עם בתי. אבל חוסר הרוגע והאחריות ליוו אותי לאורך כל הפעילות. המסקנה הבלתי רצויה הינה כי לא משנה היכן ומתי את תמיד הגננת!! ייתכן והיה מתבקש כי אוכל להתמקד רק בבתי, או לחילופין להודיע לגננת כי אני לא יכולה לקבל על עצמי תפקיד זה. מנגד, בתי מאוד התרגשה שאנחנו אחראיות לפעילות ולא רציתי לקחת זאת ממנה. על כן בנות יקרות, לאלו שיוצאות לשנת שבתון, לאלו שעובדות, ולאלו שלא: מתי זה יפסק? אולי זה פשוט "בדם"? ולא מכעס אלא מתחושת תסכול, הקרב האין סופי בין אמא לגננת , המאבק המתרחש ממש בתוך הלב....
מאיתנו הדרדסיות
"בן כפר, גם כשנעשה למלך, ממשיך לשאת את סלו על הראש" (מתוך תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת מגילה){ רש''י, דף ז', ע"ב } -גם כשאתה הופך להורה ובכך קיבלת את המלכות עדיין תמשיך לשאת את תפקידך..
הפעם נציג בפניכן אירוע אותו אנו בטוחות כי חוויתן בזמן זה או אחר.
לג בעומר קרב ובא, ועימו גם ההכנות. הגננת של בתי לא יכולה להשתתף במדורת לג בעומר (חוקי הגן העירוני) וממנה אותי להיות ראש הצוות,זה נכון שהשנה אני לא עובדת אך אחת הסיבות לכך היא שאני רוצה להיות קצת יותר אמא ופחות הגננת. התפקיד דורש לארגן ולתאם בין האנשים שמעוניינים להפעיל את המדורה, חשוב גם לומר כי הגננת כבר קבעה מי יהיו האנשים, מה יהיו הפעילויות והיכן תתקיים המדורה – פחות עבודה לראש הצוות. נפגשנו פעמיים וקבענו מה כל אחד עושה ואת הזמנים לכך. הפעם החלטתי שגם אני וגם בעלי נלך יחד לבד עם הילדה, ובדיעבד טוב שכך היה. הגענו, התמקמנו, עסקתי בהורים ששכחו מה היה עליהם להביא, גנרטור שלא עבד ועוד. כל הורה שהגיע לפעילות ניגש אלי מה לעשות, היכן להניח את הדברים וכו', ושוב לא מתוך היכרות עימי, שכן לא כל ההורים מכירים את כולם . וכך שוב מצאתי את עצמי מתעסקת בעניינים פורמליים הקשורים לגן (ולא משנה איזה) ופחות נמצאת עם בתי, מזל שבעלי היה כך שיכל היה להתייחס יותר לבתנו. התסכול העצום שחשתי לא הרפה, אך הפעם בשונה מפעמים אחרות מצאתי את עצמי פשוט אומרת: כל ילד נמצא עם ההורה שלו, הדברים מאורגנים וזהו עכשיו אני יכולה להתפנות לדבר החשוב לי באמת ...המראה החזקה ביותר שקיבלתי הייתה כשאחד ההורים (שהיה בעבר שגני) ניגש אלי ואמר לי כי זה לא משנה מה אני אגיד אני תמיד הגננת. מכאן הדילמה: אנחנו בני אדם, המקצוע שלנו בד"כ מעיד על אופיינו אך מה לעשות כשאנו לא מצליחים "להשתלט עליו" בשביל ילדנו? האם הגננות טבוע בנו חזק כל כך?? האירוע הסתיים בהצלחה רבה, ובריקוד הסיום הייתי עם בתי. אבל חוסר הרוגע והאחריות ליוו אותי לאורך כל הפעילות. המסקנה הבלתי רצויה הינה כי לא משנה היכן ומתי את תמיד הגננת!! ייתכן והיה מתבקש כי אוכל להתמקד רק בבתי, או לחילופין להודיע לגננת כי אני לא יכולה לקבל על עצמי תפקיד זה. מנגד, בתי מאוד התרגשה שאנחנו אחראיות לפעילות ולא רציתי לקחת זאת ממנה. על כן בנות יקרות, לאלו שיוצאות לשנת שבתון, לאלו שעובדות, ולאלו שלא: מתי זה יפסק? אולי זה פשוט "בדם"? ולא מכעס אלא מתחושת תסכול, הקרב האין סופי בין אמא לגננת , המאבק המתרחש ממש בתוך הלב....
מאיתנו הדרדסיות
דרדסיות יקרות צעירות ויפות!!!
השבמחקאני לא רוצה להשמע מבוגרת כל כך, בכל פעם שאתן כותבות אתן מזכירות לי את עצמי, רק כמה שנים קודם... כפי שאתן יודעות אני אמא לשלושה ואכן האפיזודה הזו (בדיוק של ל"ג בעומר) זכורה לי היטב. וכמו בכל דבר לכל מטבע שני צדדים, אני רוצה להתייחס קודם לטוב - אותו הזכרתן בקצרה... הרווח של הילד הפרטי שאמא היא המארגנת, הילד מרגיש שהוא שותף פעיל, גאה, מעורב ושייך הרבה יותר מילד להורה שאף פעם לא תורם ולא לוקח חלק. נכון יש גם את הצד השני שהוא מרוב לקיחת אחריות ודאגה לכולם ולילדים של כולם, הילד שלנו קצת "מוזנח" ובמקרים אלו טוב שיש אבא. ואתן בהחלט צודקות שכל הזמן אנחנו דואגות לילדים של כולם אז לפחות בגן של הילד שלנו נדאג לשם שינוי רק לילד שלנו. וזו תמיד הדילמה בין הרווח של הילד ממעורבתנו וגם ההרגל שלנו לקחת אחריות לבין ההפסד בזמן איכות עם ילדנו הפרטי. כפי שכבר נאמר בעבר הסוד הוא האיזון. ואם בלג בעומר הייתי מאוד פעילה אז לדאוג בחג אחר לתת להורים אחרים את השרביט ולהיות אך ורק אמא של "האוצר הפרטי". אז אני לא רוצה להשמע מתנשאת אבל זה בהחלט מאפיין את ההורות לילד הבכור ואחר כך בהחלט לומדים לאזן. אני בטוחה שתצליחו והכי חשוב שתהנו.
בהערכה רבה - אפרת
דרדסיות יקרות! כנראה שכננת הוא מקצוע שאינו מסתיים כל יום בשעה 13:30. חשוב ביותר כי לילדנו לא נתנהג כגננות. עוד יותר חשוב שנתפקד בפעילויות של ילדנו כאמהות ולא כגננות. זה קל ביותר לנדב אותנו לתפקידים ארגוניים באירועים חברתיים של ילדנו. אני במקרים מעין אלה אומרת שבעבודה אני גננת ועם ילדי אני רוצה להיות אמא לכל דבר. תארי לעמצך מה היה קורה במדורת ל"ג בעומר אם בן זוגך לא היה מצטרף?
השבמחקהתיאור שהצגתן ממש התאים לסיטואציה שקרתה לי לאחרונה, אך בסביבת המשפחה: ערכנו שבת משפחתית מורחבת ומכיוון ששבת ארוכה ויש להעסיק את הילדודס, צריך מישהו/י שיפעיל אותם.
השבמחקכמובן שלגילאי הגן נבחרה הגננת.
מאד מאד הפריע לי שגם במשפחה אני צריכה להיות ב'עבודה'. יתכן שהייתי מיוזמתי מפעילה אבל העובדה שנותנים לי 'תפקיד' מאד חורה לי.
לבסוף החלטתי להביא חישוקים וביצעתי פעילות תנועה כשהבת הגדולה שלי מציעה לי מה לומר לילדודס. כך גם הפעלתי וגם לא השקעתי.
מאד מורכב. ומאד לא קל לומר לא.
הרבה כח. אילה
בנות יקרות,
השבמחקהדברים שכתבתן צריכים להתקיים!! אך בפועל מאוד קשה ליישמם. איך אפשר לומר לגננת בתי כי בבית אני אמא שכן הגאווה והאושר שחש הילד כשאימו היא האחראית הוא גדול מאוד כפי שאמרה אפרת ואנו מסכימות עימה. אנו חשות כי התייחסות לעובדה כי אנו גננות מצטייר בפני הורי הגן (של בתי) כעבודה ללא שעות, ונכון שבפועל הם צודקים אך זוהי החלטה של הגננת כמה איך וכיצד היא רואה את עבודתה בגן, ולא החלטתם של ההורים על תחומי האחריות. אנו חושבות כי אילה היטיבה לתאר זאת בדוגמה נוספת שהציגה בארוחת הערב המשפחתית, מאוד קשה לומר לא!
מאיתנו הדרדסיות